"מה את אומרת על זה?" שאלה, והראתה לי את כפות הידיים שלה.
"שום דבר כבר לא עוזר לי - אני מיואשת".
איך מגיעה אשה צעירה למצב כזה? אני שואלת את עצמי. ואותה אני שואלת:
"ממתי המצב הינו כזה?".
"מאז ומתמיד. אני רוחצת ידים עם סבון כמעט 20 פעמים בשעה. כל מה שאני מורחת לא עוזר!".
ואני חושבת לעצמי בלב ולא מתאפקת ושואלת:" למה שבן אדם ירחץ כל כך הרבה את הידיים?"
"כי הכל מזוהם כל כך. אני לא סומכת על המדיח ולכן שוטפת שוב כל כלי שאני מוציאה מהארון, לפני השימוש.
אני מנקה כל הזמן את הבית ובמשרד אני עוברת עם מטליות לחות על כל חפץ שני צריכה לגעת בו."

ולכם אני אסביר, שמדובר בפתולוגיה שמחייבת התערבות של איש מקצוע ברמת הנפש.
ועדיין, הבחורה לא מודעת לכך ולא מתכננת לגשת לטיפול. אני מסבירה לה בעדינות שכדאי ומומלץ לקבל עזרה כזו
ובינתיים, אני אסביר לה על הנזקים המצטברים של הדטרגנטים החזקים שבסבון הכלים, סבון הידיים, האבנית שבמים,
והיעדר חיידקים טובים שמועילים לעור שלנו ורצוי לא להסירם. מריחת קרם מתאים, תועיל לה אבל - הכי חשוב לחזור
אחורה לתהליכים ולשורש הבעייה.

יש פה דילמה -
האם ללחוץ אותה ללכת לטיפול, או לעזור לה בינתיים ואז אולי ההטבה שתחוש תרחיק ממנה
את הצורך בלגשת לאיש מקצוע מתאים.
מה דעתכם?